הרקע
בשנת 2015 התקשרו בני זוג עם חברת המושב מירון בהסכם מכר לפיו חברת המושב תמכור לבני הזוג את הנחלה החקלאית שברשותה הממוקמת במושב. לצורך קידום העסקה, נדרשו בני הזוג לקבל את אישור המושב על העברת הזכויות וכן על קבלתם כחברי מושב. המושב סירב לאשר את העברת הזכויות לבני הזוג ודרש מהם, כתנאי לקבלת החלטה עתידית בעניין, להתגורר במושב בשכירות במשך שנה ולא בנחלה אותה רכשו.
בני הזוג לא השלימו עם דרישות המושב, ופנו לרמ"י בבקשה שתפעיל את סמכותה המוקנית לה מכוח הסכם המשבצת ותאשר את העברת הזכויות בנחלה לידי בני הזוג חרף התנגדות המושב.
לאחר שמיעת המושב ובני הזוג, החליטה רמ"י כי דרישות המושב אינן סבירות ואישרה את רישום הזכויות בנחלה על שמם בניגוד להחלטת האסיפה הכללית של המושב שלא לאשר את חברותם של בני הזוג במושב.
בעקבות החלטת רמ"י פנה המושב לביהמ"ש בתביעה לבטלה. בתוך כך, הגיש המושב בקשה למתן צו מניעה זמני בכדי למנוע את העברת הזכויות ברמ"י טרם ההכרעה בתביעה. בבקשה זו, טען המושב, כי ההחלטה הינה תקדימית וחריגה וכי קיים חשש שהיא התקבלה על סמך מידע חלקי ומוטעה תוך שלמושב לא ניתנה הזדמנות לשטוח את מלוא טענותיו בפני רמ"י. עוד טען המושב, כי ההחלטה שלא לקבל את דרישת המושב בדבר המגורים בו לתקופה של שנה בטרם קבלת החלטה בעניין בני הזוג, יוצרת מצב בו למושב לא ניתנה הזדמנות לבחון את התאמתם של בני הזוג למושב, וזאת אף לא באמצעות מנגנון חילופי כגון מבדקי התאמה וכדו'.
עמדת רמ"י היא כי חלפו 9 חודשים מיום שבני הזוג הגישו אליה את בקשתם ועד להגשת הבקשה דנן ע"י המושב, כך שלמושב היה די והותר זמן לשטוח את טענותיו והוא אף העביר את עמדתו בכתב. כמו כן, היה למושב זמן רב לבחון מנגנון חלופי לבדיקת התאמתם של בני הזוג, ומשלא עשה כן, אין בידיו להעלות טענות בעניין. בשלב זה, רמ"י סברה כי על ביהמ"ש לדחות את בקשת המושב ולאפשר לבני הזוג להמשיך בעבודות בשטח הנחלה שרכשו תוך השארת החלטת רמ"י על כנה.
דיון והכרעה
ביהמ"ש הבהיר בפתח דבריו, כי בבואו לדון בבקשה לסעד זמני עליו לאזן בין שני שיקולים עיקריים המהווים תנאים מצטברים לקבלת הסעד: הראשון הוא סיכויי התביעה, והשני הוא מאזן הנוחות במסגרתו בודק ביהמ"ש האם הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד, גדול מן הנזק שיגרם למשיב במקרה שיינתן הסעד. לאור זאת, מצא ביהמ"ש כי דין הבקשה להידחות.
יש לציין, כי בחינתם של שיקולים אלו נעשית ע"י ביהמ"ש באופן לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת של ביהמ"ש ביחס לסיכויי התביעה המקורית.
במסגרת לכאורית זו, מצא ביהמ"ש, כי החלטת רמ"י לאשר רישום הנחלה ללא המלצת המושב, ניתנה במסגרת הסמכות המוקנית לה עפ"י דין. סמכות זו אומנם ניתנת לרמ"י רק במקרים חריגים, אולם העובדה שרמ"י איננה נוהגת להשתמש בסמכות זו לעיתים קרובות מצביעה על כך שבמקרה דנן בחנה רמ"י את השיקולים וקיבלה החלטה סבירה במסגרת סמכותה כרשות ציבורית אשר חזקה עליה כי הינה נטולת פניות בכל הנוגע ליריבות בין הצדדים.
כמו כן, ציין ביהמ"ש, שככלל החלטות המתקבלות ע"י רמ"י נהנות מחזקת התקינות המנהלית, ומשכך הנטל המוטל על המבקש לסתור את החזקה הוא משמעותי, כאשר ביהמ"ש לא יתערב בשיקול דעתה של רמ"י אלא אם חרגה ממתחם הסבירות, מה שעל פניו לא קרה במקרה דנן.
בנוסף, ביהמ"ש סבר כי לכאורה יש קושי בעמדת המושב לפיה על בני הזוג להתגורר שנה בשכירות במושב בטרם תתקבל החלטה בעניינם, ואף טענת המושב כי לא ניתנה לו אפשרות לבחון מנגנון חלופי לבדיקת התאמתם של בני הזוג לוקה בשיהוי ודינה להידחות. עוד קבע ביהמ"ש, כי נראה שהצדדים מיצו את זכות הטיעון מול רמ"י וכי אין ממש בטענות המושב לעניין אי היכולת לשטוח את טענותיו בפניה, על כן נראה כי סיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים דיים כדי להצדיק מתן הסעד הזמני.
גם באשר למאזן הנוחות קבע ביהמ"ש, כי הוא עומד באופן ברור לטובת המשיבים, שכן המושב לא פירט בטענותיו מהם הנזקים שיגרמו לו באם הסעד לא יתקבל ולא נראה כי מתן הסעד יגרום למושב נזקים בלתי הפיכים כלשהם. אדרבא, מתן הצו יגרום נזק כבד לבני הזוג דווקא, אשר ההשקעות שהשקיעו במקרקעין ירדו לטמיון.
סיכום
מכל האמור, ביהמ"ש דחה את בקשת המושב למתן צו זמני וביטל את הצווים הקודמים שניתנו בעניין. יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי בהתאם להסכמתם, בני הזוג לא יהיו רשאים להעביר את זכויותיהם בנחלה לצד שלישי, וזאת עד למתן פסק דין בתביעה.
המושב חויב בתשלום הוצאות ושכר טרחת בני הזוג בסך 15,000 ₪.
ת"א (נצרת) 26094-09-17 מירון מושב עובדים נ' רשות מקרקעי ישראל ואח', פס״ד מיום 06/10/2017
