מושבים, כמו גם חברי מושב, השכילו להבין כי הוראות חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), התשכ"ז-1967, אינם בבחינת אות מתה וכי עברו חלפו הזמנים בהם ניתן היה להתעלם מהמתחייב על פי החוק. בקצרה, החוק קובע, בין היתר, מהי "קרקע חקלאית". סעיף 1 לחוק קובע כי "קרקע חקלאית" הינה "קרקע שנועדה לשמש לייצור תוצרת חקלאית, לגידול פרחים, למשתלה, לגידול בעלי חיים או להחזקתם או למרעה להם, או להחזקת ציוד חקלאי או מלאי חקלאי". בתוספת הראשונה לחוק נקבעו מספר שימושים בקרקע אשר ייחשבו כ"שימוש חורג". בסעיף 2 לחוק ההתיישבות נאסר שימוש חורג בקרקע ללא היתר מאת שר החקלאות או מי שהשר הסמיכו לכך.
רשות מקרקעי ישראל הכירה ברבות השנים החריגים המתירים שימושים לא חקלאיים בנחלה, בכפוף לתנאים ומגבלות שנקבעו.
ביום 22.5.2012 התקבלה החלטה מספר 3209 של הנהלת רמ"י בדבר "גידול בעלי חיים שלא למטרות יצור מזון". בהחלטה זו נקבע כי יש "להכיר בגידול בעלי חיים שלא למטרות מזון כפעילות חקלאית". לצד זאת, הסמיכה הנהלת רמ"י צוות שתפקידו "לקבוע מהו ה"גבול" שבין הפעילות החקלאית במקרים אלו לבין הפעילות המסחרית וכן להמליץ על שיעור תשלום בגין השימושים הלא-חקלאיים".
בהמשך לכך, קיבלה המועצה את החלטה 1316 המגדירה את השימושים הבאים כ"שימושים נלווים לגידול בעלי חיים": "שירותי טיפול, אחסנת בעלי חיים, ריפוי וטיפול באמצעות בעלי חיים, ליטוף בעלי חיים והתנסות בגידולם, חנות ממכר בעלי חיים וציוד לגידולם, רכיבה טיפולית ולימודי רכיבה". סעיף 1 להחלטה זו מתיר לבעלי זכויות בנחלה לבצע שימושים נלווים בכפוף להתקיימותם של מספר תנאים.
ממש לאחרונה (5.1.17) דן בג"צ בעתירה שהוגשה כנגד החלטה 1316. מפאת חשיבות הדברים ראיתי לנכון להביא בפניכם, בתמצית, את עיקרי פסק הדין.
העותרים באותו עניין היו חברי האגודה. בשנת 2008, במסגרת טיפול בבקשה שהגישו העותרים, התברר לרמ"י כי העותרים הקימו בחלקה ב' של נחלתם כלבייה המשמשת, בין היתר, כעסק של פנסיון כלבים בתשלום. רמ"י התנתה את חתימתה על בקשת העותרים בהפסקת השימוש האמור בחלקה ב', שכן לטענתה הפעלת פנסיון כלבים הוא שימוש לא חקלאי במקרקעין. בהמשך לכך, הגישו העותרים תביעה לקבלת צו אשר יחייב את רמ"י לחתום על בקשתם. עוד עתרו לכך שיוצהר כי שימוש בנחלה לצורך עסק של פנסיון לכלבים הוא שימוש חקלאי ועל כן עומד בתנאי ההסכם.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעת העותרים, תוך שקבע כי קיום עסק כלכלי של פנסיון לכלבים אינו בגדר שימוש חקלאי ועל כן ללא קבלת היתר לשימוש חורג מדובר בשימוש שלא כדין. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר קבע כי שמיעת התיק תידחה עד להכרעה בעתירה שהוגשה כאמור לבג"צ.
העותרים טענו כי יש להכיר בפנסיון כלבים כשימוש חקלאי בנחלה שכן מדובר ב"החזקת" בעלי חיים. עוד נטען כי חוק ההתיישבות קובע, למעשה, שני קריטריונים להכרה בפעילות מסוימת כשימוש חקלאי: מהות הפעילות, דוגמת גידול בעלי חיים או החזקתם, ומהות התוצרת החקלאית המופקת מאותה הפעילות, דוגמת בשר, חלב ביצים ופרחים. לעומת זאת, החלטה 1316 מאמצת קריטריון יחיד לשימוש חקלאי – של מהות התוצרת החקלאית – ועל כן היא עומדת בסתירה לחוק ההתיישבות ויש לבטלה.
בראשית פסק דינו מבהיר בית המשפט כי אין הוא בא לקבוע מסמרות בשאלה כיצד יש לסווג שימוש ספציפי כזה או אחר בנחלה. בג"צ מציין כי בבתי המשפט תלויים ועומדים שני הליכים שעניינם סיווגם הספציפי של פנסיון כלבים ופנסיון סוסים – כשימוש חקלאי, שימוש נלווה או שמא אף אחד משימושים מותרים אלו. בית המשפט לא בא להכריע בשאלות אלה אלא בתקפותה של החלטה 1316.
בית המשפט קובע כי המועצה היא הגורם המוסמך לקבוע מהו "שימוש חקלאי" כאמור בחוק ההתיישבות. אשר לסבירות החלטה מספר 1316 קובע בית המשפט כי אימוץ קריטריון של מהות התוצרת– לפיו שימוש חקלאי פירושו שימוש שנועד לשם ייצור תוצרת חקלאית – הינו סביר. למרות טענות העותרים, בית המשפט לא שוכנע כי ההחלטה שלא להכיר בגידול ואחזקה של בעלי חיים שלא לייצור מזון כשימוש חקלאי נגועה בחוסר סבירות קיצוני באופן המצדיק את התערבות בית המשפט. נקבע כי הרחבת הגדרתו של שימוש חקלאי כך שיכלול אף שימוש בבעלי חיים למטרות מסחריות, מהווה פגיעה בערך השוויון והצדק החלוקתי.
בכל הקשור להחלטת הנהלה 3209, נקבע כי יש הבדל מהותי וחשוב בין שימוש מסחרי ועסקי בנחלה לבין שימוש שאינו כזה. על כן, יש לדחות את הגזירה השווה שמבקשים העותרים לגזור בין החלטת הנהלה 3209 לבין החלטה 1316. לא הרי עצם ההיתר לגידול בעלי חיים שלא למטרות מזון – שנועד, בעיקרו, להקל במידת מה על חוכרי הנחלות – כהרי היתר לפעילות עסקית ולהפקת רווחים מגידול שכזה. על כן, נהיר כי לא ניתן ללמוד מהחלטת הנהלה 3209, שכל מטרתה לבוא לקראת חוכרי הנחלות – והעותרים בכלל זה – על כך כי נפל פגם בהחלטה 1316, המציבה תנאים להפקת רווחים מגידול בעלי חיים שלא למטרות מזון.
משיקולים אלו קובע בית המשפט כי יש לדחות את העתירה ולקבוע כי לא נפל כל פגם בהחלטה מספר 1316 של המועצה.
ללא ספק לפסק הדין חשיבות רבה בהקשר של חוק ההתיישבות. פסק הדין מספק זווית נוספת ומדגיש כי עקרון השוויון והצדק החלוקתי אינם בגדר סיסמאות ומיישם אותם הלכה למעשה. האמנם צודק הדבר? ללא ספק פסק הדין מספק חומר למחשבה. לאלו מכם שהוראות חוק ההתיישבות זרות להם אנו קוראים להתעורר, ולבחון השימושים הנעשים בקרקע החקלאית תוך קבלת ליווי משפטי מתאים.
*בג"ץ 8615/14 אמיר פלדשטיין נ' מועצת מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 05.01.2017).
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך. הכותבת לא ייצגה מי מהצדדים אלא אם נרשם אחרת.
* "איילת רייך - משרד עורכי דין, נוטריון וגישור" מתמחה בקיבוצים, מושבים, תאגידים, בתחום המסחרי-חקלאי-מינהלי וענף הלול על כל שלוחותיו. עו"ד איילת רייך-מיכאלי משמשת כבוררת וכמגשרת במחלוקות.