"בניסן נגאלנו ובניסן עתידין ליגאל". עם ישראל יושב בבית בימים אלה ומתכונן לחג הפסח כאשר ברקע משבר הקורונה שינה לכולנו את המציאות. בפתח יש לנו הזדמנות, קוראים לה "חודש ניסן" שמאפשר לנו לחדש את המערכת ולבצע שינוי משמעותי בחיים. אלו רגעים שבהם נוכל להצמיח מקומות חדשים, אם נבין שהמשפחה היא השורש לכל השמחה בחיים שלנו, זהו המקום הכי בטוח לחזור אליו ברגעים שאנחנו צריכים חיבוק וחיוך אמיתי, להרגיש מישהו שבאמת אכפת לו מאיתנו, זו המשפחה.
לפני מספר ימים התקבל פסק דין בתיק שניהלנו במשך ארבע שנים. ייצגנו אבא בתביעת פינוי מול הבן, סיפור קשה וכואב, שאני עומד לגולל בפניכם בכדי שיעזור לי להדגיש את המקום שאני מבקש לכוון אליו - המשפחה היא מעל הכל!
הפסוק הכי חזק שיכול לתאר את המקרה עליו אנחנו מדברים נאמר בישעיהו פרק א' פסוק ב': "שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דיבר בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי".
געגועים לבן האהוב
דני סיים לקרוא את פסק הדין והניח את המשקפיים על השולחן, דמעות זולגות מעיניו, פעימות הלב המואצות גורמות לו לקוצר נשימה וצמרמורת אוחזת בכל גופו. הוא לא מוצא מנוחה לנפשו העייפה שעברה ארבע שנים של סיוט, לילות ללא שינה ומחשבות שלא עוזבות אותו ולו לרגע אחד הזה.
השאלות הקשות חוזרות שוב ושוב ולוחשות בראשו של דני ומעיקות על הנפש השבורה - איך הגעתי בגיל שבעים למצב הזה? למה זה קרה לי עם בן הזקונים שלי? אהבתי אותו מהרגע הראשון שבו הוא הגיע לעולם ולפתע כאילו כל השנים נמחקו כלא היו, הפכנו כמו שני זרים, למה זה קורה לי? למה...?
הכאב רק הולך ונהיה חזק יותר ויותר. הוא אוחז בכל עצם בגוף העייף של דני המסכן שרק מבקש קצת מנוחה. אחרי שנים של מסע מייגע, שגדע כל שבריר של תקווה שהיתה לדני, הוא התחנן על נפשו שאולי הכל יתהפך והחיים יחזרו למסלול הישן והטוב, אולי הוא יתעורר מחלום הבהלות שלקח אותו לתחתית של בור עמוק עם קירות חלקים מלא פחדים וחרדות ללא מוצא, אבל לצערו זה לא קרה.
דקות ארוכות חולפות מהרגע שהדוור מסר לידיו של דני את המכתב שמסמן את הסוף של הליך משפטי ארוך, אך גם התחלה של חיים חדשים, ללא הבן האהוב, שיתמלאו בכאב של געגועים שאין לו מזור, זהו כאב שילך עם דני עם הנשימה האחרונה וכעת זה קורה לו, לאט לאט הוא מבין ומסרב להאמין.
פסק הדין שבזה הרגע הגיע לידיו של דני, מונח על ברכיו והדמעות החמות שזולגות מעיניו של דני, מרטיבות את המילים הכל כך קרות שכתובות ומביעות את המרחק שנוצר בין האבא לבן האהוב, כאשר ההבנה הקשה מכל יורדת ומחלחלת לאיטה ללב השבור של דני - מכאן כבר אין דרך חזרה, איבדתי את הבן שאותו אהבתי יותר מכל.
דני מביט מסביב והקירות סוגרים עליו, הצללים מהעצים שבחצר כמו קהל שמביט אליו חזרה מהקירות ודני מבקש עזרה, אבל אין שם אף אחד, אין קול או עיניים שיביעו חמלה, הוא נותר בודד ואין מישהו בעולם שיוכל להושיט לו עזרה.
דני גדל כל חייו בנחלה, הוא זוכר כל רגב אדמה מילדות ומכיר את ההיסטוריה של כל עץ שנשתל בכל פינה. הוא קיבל את הנחלה בירושה מהוריו וגידל את משפחתו באהבה רבה. לאחר שנים הגיע לעולם הבן שהוא חיכה לו, עיניים כחולות ואור גדול שנכנס לחייו. הלב של דני נפתח כמו פרח באביב. כאשר דני הביט בעיניו של התינוק הוא ראה שם תקווה, הגשמת חלום של שנים ארוכות ובאותו רגע שבו התינוק החדש הביט בו בחזרה, הוא החליט לקרוא לו "אור", זה יהיה האור של חייו. כאן התחיל סיפור אהבה שהלך והתעצם עם השנים והביא עימו שמחה גדולה לחייו של דני.
דני גידל את אור על הברכיים והיה קרוב אליו בכל שלב, הוא רצה לראות את החיוך של הילד ולהיות שותף ברגעים הכי קטנים של החיים החדשים. הוא עשה הכל בכדי לגרום לאור להיות מאושר. כל מה שילד יכול היה לחלום עליו היה שם בבית. דני הוריד עבור אור את הכוכבים והלך שבי אחריו כשאהבה עזה מניעה אותו לבן הזקונים שנכנס לחייו.
אור גדל והפך להיות לנער חסון ויפה. הקרבה לים לקחה את אור לגלים והוא הפך לגולש מקצועי. עם השנים אור השקיע את מרצו בגלישה ואבא דני אפשר לו להחזיק סדנא באחד המבנים בנחלה משם אור ניהל עסק של תיקון גלשנים ולימוד גלישה לילדים.
במהלך השנים היחסים בין דני לאור ידעו עליות ומורדות. כשאור התבגר הוא לא החזיר לדני אהבה, למרות שהוא קיבל כמויות של השקעה ואהבה ללא גבולות מאביו, שרצה לראות אותו מתבגר ומצליח בדרך שיבחר לעצמו. ככל שחלפו השנים ואור התבגר, הוא התרחק ובנה לעצמו עולם אחר והותיר את דני מאוכזב וכואב מאחור.
אלו היו שנים קשות שבהם דני עשה חשבון נפש, שאל שאלות, אבל תשובות הוא לא קיבל. הוא לא הצליח להבין איך קרה שהוא נתן את כל חייו בשביל בן הזקונים ובמקום לקצור את הפירות הוא ראה איך הילד מתרחק ומפנה לו את הגב. מכות כואבות נחתו על דני ועל משפחתו וגם ברגעים אלה אור לא היה שם. דני לא איבד תקווה, הוא חיכה לו וציפה שאולי זה יקרה ואור יחזור יום אחד ויהיה שם בשבילו כמו שהוא היה שם עבורו כל השנים ורק נתן בלי לבקש דבר לעצמו, אך זה לא קרה.
השנים חלפו והנתק בין דני לאור הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים של שניהם. דני התבגר והחל לחוש שכוחות הנפש והגוף הולכים ועוזבים אותו, הוא ניסה בכל דרך להחזיר את אור לחייו, אך לצערו כל הניסיונות לא צלחו ולאחר התלבטויות קשות שגרמו לו לייסורי נפש ולילות ללא שינה, הוא החליט למכור את הנחלה.
דני פנה לאור והודיע לו כי הוא עומד למכור את הנחלה. אלו היו רגעים קשים מאוד שדני נאלץ לחוות, כשרגשות עזים מתפרצים במהלכן דני מבין שהוא עומד בצומת דרכים הדרמטית ביותר בחייו. דני נדרש לכוחות נפש עצומים על מנת להתמודד עם המצב שנוצר ולמרות מצבו הקשה ובלית ברירה, הוא מבקש מאור לפנות את המבנה בו הוא עושה שימוש. אור מסרב לפנות את המבנה ולמרות כל בקשותיו של דני והסדרים שהוצעו לאור בכדי שיפנה בהסכמה את המבנה, אור מודיע לאביו כי הוא לא מתכוון לעזוב את המבנה, בטענה כי יש לו זכות בלתי הדירה לשימוש במבנה שהוענקה לו על ידי אביו לצמיתות.
דני קיבל את הבשורה בשיברון לב. המילים שבהם בחר אור להביע את עצמו והדרך שבה הוא התנהג לאביו, אחרי עשרות שנים בהן דני הרעיף עליו אהבה ללא גבולות, נכנסה לדני כמו חץ ללב והותירה אותו שותת דם. דני אסף כוחות ועשה כל שניתן בכדי להסביר לאור שהדרך שהוא בחר היא הכי נכונה עבור המשפחה. דני הסביר לאור שהמבנה שבו הוא עושה שימוש חייב להיהרס בדחיפות לאור כך שניתן גזר דין כנגד דני בגין המבנה והמועד להריסה חלף, אך אור עמד על שלו וסירב לפנות את המבנה. גם העובדה שדני עומד לשלם קנסות כבדים בגין השימוש החורג ואף עשוי לרצות מאסר בפועל לאור אי עמידה בגזר הדין, לא סייעו לשכנע את אור לפנות את המבנה.
לאחר לבטים קשים וניסיונות אינסופיים כולל בהליכי גישור, לפתור את המחלוקת עם אור, נאלץ דני להגיש כנגד אור תביעת פינוי. אלו היו הרגעים הקשים ביותר בחייו של דני. אור שהיה כל עולמו הטיל כעת חושך גדול על דני, שחייו הפכו לסיוט מתמשך שהסוף שלו לא נראה לעין.
כתב התביעה הוגש ואחריו התקבל כתב ההגנה מטעם אור, שגולל סיפור על בן שטוען שהבטיחו לו הרים וגבעות, למרות שלא היו שם כל הבטחות חוץ מאהבה חוצה גבולות ורצון של אבא לראות את הבן מאושר ומצליח. דני ידע שבשלב הבא הוא עומד לפגוש את אור בבית המשפט. ההמתנה למפגש הראשון בבית המשפט הטילה על דני אימה וריחפה מעליו כמו עננה שחורה. הוא לא עצם עין לפני הדיון הראשון וכל תרחיש שהוא העביר לעצמו בראש, לא היה דומה למה שקרה שם... .
דני פגש את אור באותו בוקר בבית המשפט כאשר כל אחד יושב מרוחק בצד אחר של האולם מלווה בעוה"ד. אוירה קרה ומנוקרת ולמרות שמדובר באבא ובן, אך כעת כל הכללים השתנו, שניהם נמצאים בזירה לא מוכרת, נכנסים אל הלא נודע ואין לדעת כיצד ומתי יצאו משם.
דני הביט באור והלב שלו התקמט, הדם כמו הפסיק לזרום בגוף, הוא לא יכול היה להאמין שהאור של חייו יושב כעת בצד השני ונקרא "הנתבע".
"איך הגעתי לרגע הזה?" שאל דני את עצמו, אך תשובה לא היתה לו. הוא אובד עצות ורק מתפלל שהכל ייגמר בדיון אחד, "אולי יתרחש נס ואור יחזור בו ואפשר יהיה לשוב הביתה מחובקים", חשב לעצמו. גם ברגעים האלה דני לא איבד את התקווה. הוא קיווה שהאהבה שהוא הרעיף על אור כל חייו אולי תפתח אצל הילד פתח קטן בחומה הבצורה שנבנתה עם השנים וסגרה לאור את הלב.
"בית המשפט", הקלדנית קוראת בקול וכולם עומדים לשמע המילים כשהשופטת נכנסת לאולם והולכת על הבמה לכיוון הכיסא. דני מביט מסביב ורק דפיקות הלב שלו נשמעות, הוא מרגיש קוצר נשימה ולא מאמין, זה ממש כמו סדרה בטלוויזיה אבל הפעם הוא השחקן הראשי. השופטת יושבת ומאשרת לכולם להתיישב בכיסאות והמשפט מתחיל. בשלב זה דני כבר לא מצליח להבין על מה מדברים, מתנהל דיון בין עוה"ד כאילו דני ואור לא נמצאים שם כלל, המילים שנזרקות לאוויר לא ברורות ולדני אין מושג איך מה שנאמר קשור למקרה שלו.
דני מרגיש שהוא מאבד שליטה, הוא צריך לסמוך על עוה"ד שמייצג אותו שיידע לנהל את המשפט וכעת נאבק מול עוה"ד של הצד השני על ענייני פרוצדורה. כך מתנהל המשפט, אתה שחקן ראשי בהצגה מבלי שנותנים לך להשתתף בה, עד שמגיע הרגע שבו תעלה לדוכן העדים ויחקרו אותך.
ישאלו אותך שאלות שגם אם התכוננת לדיון שעות רבות, תמצא שהכל יעלם, ההתרגשות ברגע הזה שבו אתה עומד על דוכן העדים ונראה שכל מה שתאמר ישמש נגדך, גורמת לכך שהמילים נעתקות מפיך, אתה מתבלבל ולא מבין איך אמרת משפטים שאין להם כל קשר למה ששאלו אותך. אתה בקושי מבין את השאלות ומנסה לדלות פרטי מידע ממה ששואלים בכדי לא ליפול בתשובות. אתה מתכוון לומר רק את האמת אבל עוה"ד ימצא בקיעים בגרסה שלך ויבקש להראות לבית המשפט שאתה שקרן. אם רק תיפול במילה אחת עוה"ד יעשה ממנה מטעמים ויצליח לגרום לך לומר דברים שלא תבין איך הם יצאו מפיך. לפתע תימצא פעור פה מול בית המשפט שיביט בך וינסה להבין האם אתה דובר אמת או משקר. יכניסו אותך למצב שאתה בעצמך תשכח את העובדות, וידחפו לך מילים לפה שגם אתה בלי לשים לב תאמין בהן בלהט החקירה. רק כשתרד מדוכן העדים עם הרגשה כאילו נדרסת בזה הרגע וכל מה שאמרת כבר נרשם ואין דרך חזרה, תחזור לחושים שלך ותבין את ההשלכות של הדברים שאמרת.
"האם זה מה שרציתי?" דני שואל את עצמו באותם רגעים. והתשובה ברורה מאליה, הרי מדובר בבן האהוב בצד השני, אך הכל כבר יצא משליטה ודני החל להבין את השבר הגדול שחודר לחייו מתעצם ככל שהרגעים חולפים.
הדיון הראשון הסתיים ואחריו עוד אחד ועוד אחד והליכי גישור וכל דרך וניסיון לפתור את המחלוקת בכדי לא להגיע לפסק דין לא צולחת. השופטת קובעת את התיק להליך הוכחות שבו ייחקרו העדים. הליך ההוכחות הוא הלב של המשפט. כל צד מביא את העדים מטעמו בכדי להוכיח את הגרסה שלו באמצעות תצהירים שמוגשים לבית המשפט, כאשר תפקידו של עוה"ד הוא לחקור את העדים של הצד השני ולמצוא בקיעים בגרסה שלהם בכדי לנצח את המשפט עבור הלקוח שלו.
כאן כללי המשחק מקבלים תפנית חדה. בהליך ההוכחות, מתנהל קרב מוחות בין עוה"ד והעדים הם הכלים שעימם מנהלים את הקרב. עוה"ד חוקר את העדים של הצד השני ובמיומנות הוא בונה פאזל ומחבר חלק לחלק, במטרה להביא לגילוי האמת, כאשר כל העת צריך לזכור שמדובר באבא ובן, למרות שקשה להבחין בכך בלהט היצרים במהלך ההליך.
דני ואור מביאים לבית המשפט את העדים מטעמם וחולפות להן שעות ארוכות של חקירות שמעמידות כל עד מול עוה"ד של הצד השני ששואל שאלות קשות "שתי וערב". דני מצליח להעביר את המסר לבית המשפט, "הנחלה היא בבעלותי והכוונה שלי היתה לתת לאור זכות לעשות שימוש במבנה לתקופה מוגבלת וכעת החלטתי למכור את הנחלה ואני מבקש שאור יכבד את ההחלטה שלי ויפנה את הנחלה".
מנגד טען אור, כי הוא קיבל מאביו דני "זכות בלתי הדירה", "רישיון לצמיתות", "מתנה", לעשות שימוש במבנה, ממנה דני לא יכול לחזור ועל כן הוא לא יכול למכור את הנחלה.
בית המשפט נותן את פסק הדין ביום 2.4.20. דני חיכה לו זמן רב וההמתנה מורטת העצבים הדירה שינה מעיניו. המצב אליו הוא נקלע מול אור היה בלתי אפשרי מבחינתו וגרם לו לסבל רב שאין דרך לתאר אותו במילים. "זה כאב שאתה מרגיש בכל חלק בגוף שלך שלא עוזב ולא יעזוב לעולם", כך הוא מתאר זאת.
בית המשפט קובע לבסוף כי על אור להתפנות מהנחלה ומקבל במלואה את התביעה של דני. בית המשפט קובע כי הזכות שניתנה לאור לעשות שימוש במבנה היא זכות זמנית שניתנת לביטול בכל עת שדני יחליט.
בית המשפט בודק את המבחנים על מנת לענות על השאלה המרכזית: "האם ניתנה "רשות בלתי הדירה" לאור לעשות שימוש במבנה בנחלה?"
בית המשפט קובע, כי אור הוא בעל זכות שימוש "הדירה", שתלויה ברצון של דני כבעל הזכויות בנחלה ועל כן ברגע שדני בחר למכור את הנחלה, על אור לפנות את הנחלה.
שאלה נוספת שעלתה היא - האם אור זכאי לפיצוי כלשהו בגין השקעות בנחלה?
הפסיקה קבעה, כי פיצוי יינתן כאשר בוטל הרישיון לבצע שימוש רק כאשר הוכחו השקעות. גם כאן בית המשפט מקבל את העמדה של דני וקובע, כי אור לא זכאי לכל פיצוי בגין השקעות שכן אור לא הוכיח כל השקעה שהוא ביצע בנחלה ויותר מכך, היה עליו לבצע אחזקה במבנה שבפועל לא בוצעה.
דני קרא את פסק הדין ולמרות שתביעתו התקבלה במלואה, אלו היו עבורו רגעים קשים מנשוא, כאשר הוא הבין שאור יפונה מהנחלה וכאן הגיע הסוף. פסק הדין סוגר דלת של מסע נפשי בלתי אפשרי שהותיר בדני צלקות שילכו איתו עד יומו האחרון ופותח דלת לשלב חדש בחייו של דני שבו הוא ירגיש את הבדידות ואת הגעגועים לבן האהוב שיצא מחייו ולא ישוב עוד.
חברים יקרים, הסיפור של דני ואור הוא דגם מייצג לסיפורים רבים שאנחנו רואים מסביבנו במגזר החקלאי. אם תבדקו במושב תמצאו שכל שני חווה טראומה במשפחה באחד הגלגולים של הנחלה. בשלב כלשהו של החיים נוצר נתק בין אחים, הורים, סבא וסבתא ואם היה למשפחה מזל, היחסים לא נגמרו בהליך משפטי יקר שמחרב את הנפש והנשמה.
יציאה מעבדות לחרות והתחדשות, להיוולד למציאות חדשה, זה הזמן של חודש ניסן וכעת כשהוא מהול באווירה של קורונה, יש לנו מתכון מנצח לעשות שינוי מהקצה אל הקצה ולא להסכים לחזור למקום ממנו באנו, אלא להתחיל הכל מבראשית, בצורה הרבה יותר טובה שתחבר בינינו ובין כל המשפחה.
חג פסח כשר שמח.
