קביעת זהות הילד ה"מוכן ומסוגל" לקיים את המשק החקלאי ובחינת סוגיית הפיצוי ליתר היורשים/ מיכל האריס, עו"ד

רקע
בית המשפט לענייני משפחה נדרש להכריע בסכסוך בין אחים באשר לזהותו של האח אשר "ראוי ומסוגל" להמשיך את משק הוריהם המנוחים.

תחילה ביקשו התובעים להכיר בתובע כ"בן ממשיך" במשק הוריו ובגרסתם המתוקנת זנחו טענתם זו, והיא הומרה בבקשה להכיר בתובע כבן היכול והמסוגל להיכנס במשק הוריו. מולם, עומדים הנתבעים חזית אחת ותומכים בנתבע 8 כמי שראוי להמשיך את משק הוריו, הוא ביתו דה פקטו, שם מתגורר עם משפחתו, "ערב" פטירתו של אביו, 13 שנים בקירוב, עד היום, על פי רצונה של אמו האוחזת הבלעדית בזכויות המשק, בהתאם להסכם שלו עם האחים כולם.

התובעים עתרו למתן סעד הצהרתי ולפיו הזכויות במשק שייכות לתובע ועל האגודה והרשות להעביר בספריהן את הזכויות במשק על שמו. בין היתר נטען בכתב התביעה שהתובע מונה כבן ממשיך במשק. בהמשך תוקן כתב התביעה בגדרו התובעים עתרו לכך שבית המשפט יצהיר בנוסף על הסעדים אשר התבקשו בכתב התביעה המקורי, על כך ש"התובע 1 הינו הבן המוכן, היכול והמסוגל להמשיך ולקיים את המשק", וזאת מבלי שהוא יחוייב בתשלום פיצוי כלשהו ליתר אחיו.

הנתבעים התגוננו מפני התביעה, בקשו לדחות את הסעדים אשר התבקשו על ידי התובעים ועתרו לכך שהנתבע 8 יקבע לבן המוכן והמסוגל לקיים את המשק החקלאי.

רשות מקרקעי ישראל הגישה באמצעות ב"כ כתב הגנתה ובו הותירה את ההכרעה בסכסוך המשפחתי לשיקול דעת בית המשפט, בכפוף להוראות חוזה המשבצת הדו-צדדי ונוהלי הרשות. בכתב הגנתה ציינה הרשות שהזכויות במשק החקלאי רשומות על שם ההורים המנוחים וכי אין בספרי הרשות רישום של "בן ממשיך" כן הפנתה הרשות להסכם המשבצת הדו צדדי בינה לבין האגודה הקובע שזכויות השימוש במשק חקלאי לאחר פטירת בר רשות אשר לא הניח אחריו בן זוג, אך הניח יותר מילד אחד, תעבורנה רק לאחד מבין ילדיו המוכן ומסוגל לקיים את המשק.

לטענת התובע בשנת 1994 הקים דיר כבשים במשק ביחד עם האב המנוח ועם הנתבע 8, בשנת 1997 בנו התובעים בהסכמת ההורים בית במשק, מעל יחידת ההורים, אשר מומן באמצעות הלוואת משכנתא אותה נטלו התובעים ואותה הם מחזירים עד היום, עובר למתן אישורו של האב המנוח ולמינויו כבן ממשיך, מינוי שאושר ע"י האגודה. התובעים התגוררו במשק עד שנת 2000, אז עברו להתגורר הרחק משם, על רקע התערבות אחת האחיות בחייהם וניסיונותיה להפריד ביניהם. בשנת 2011 התובעים חזרו להתגורר במשק יחד עם ילדיהם. התובע טען כי כוונת ההורים בחייהם הייתה שיקבל את הזכויות במשק, שהוא זה שמוכן ומסוגל להמשיך ולקיימו ברבות הימים וכי יש לכבד את רצונם של ההורים. נטען כי ההורים המנוחים לא ראו בנתבע 8 כבן המסוגל והמוכן לקיים את המשק כי הוא השתלט על החלק התחתון של מבנה המגורים, מבלי שהוא נושא בהוצאות, כי הוא אינו מטפל במשק ואף אינו יודע מה מצוי בו.

כן טענו התובעים כי הם הסתמכו על הודעת ההורים המהווה התחייבות ליתן מתנה ואישור האגודה ושינו עקב כך מצבם לרעה.

האחים הנתבעים התגוננו מפני התביעה וטענו שהנתבע מס' 8 מתגורר במשק למעלה מעשור על פי רצון האם המנוחה ושהוא הבן המוכן ומסוגל להמשיך ולקיים את המשק. לטענתם התובע חתם על הסכמה להסתלקות מעיזבון האב המנוח והעברתו בשלמות על שם האם המנוחה. כן נטען שאין בעובדות כתב התביעה כדי להקים מצג או התחייבות כלפי התובע המעניקים לו זכויות במשק. על פי הנטען התובעים חזרו להתגורר במשק כניצול שעת כושר בסמוך ללכתה של האם, ימים בהם היא הייתה על ערש דווי, זאת על מנת לקבוע עובדות בשטח. נטען כי הנתבע 8 מקיים את המשק מזה למעלה מעשור, הוא היה שם לצד אביו כשותף בדיר ולצד אמו וסעד אותה עד ליומה האחרון, לעומת התובע שלא מילא חובה כלפי הוריו כמי שראוי להיות בן ממשיך. לטענת הנתבעים יש לקבוע שהנתבע 8 הוא הבן המסוגל וראוי להמשיך ולקיים את המשק.

בית המשפט קבע:

כב' השופטת ו' ריקנטי רוסהר קבעה כי הן התובע והן הנתבע 8 הנם בעלי רקע וניסיון בתחום החקלאות, שני הצדדים מתגוררים כיום במשק עם משפחותיהם ולכאורה אין מניעה שמי מהם יהפוך להיות חבר אגודה. נקבע כי זוהרם של השיקולים אשר תמכו תחילה בתובע הועם נוכח התנהלות התובעים מאז עזיבת המשק ועד לפטירת האם המנוחה.

נקבע כי אף אם המבחנים "הקלאסיים" של העיבוד החקלאי אינם יוצרים או מעניקים עדיפות מובהקת למי מבין הצדדים, הרי שבוודאי ובוודאי שהטיפול באם המנוחה והתנהלות הנתבע מס' 8 לאורך השנים, לרבות רצון האם המנוחה בשנותיה האחרונות, מעידים על זיקתו הנמשכת למשק וזאת בשונה מהתנהלותו של התובע. משכך גם שיקולי צדק מטים את הכף לטובתו של הנתבע מס' 8 כמי ש"ראוי" להמשיך ולקיים את המשק לאחר מות הוריו ויש להעדיפו על פני התובע.

במצב דברים כזה ובנסיבות המתאימות, שיקולים המתבססים על המשכיות המשק והעיבוד החקלאי על צורותיו, צריכים לפנות מקום לשיקולים נוספים מתחום הזירה הפנים-משפחתית אשר יבחנו לא רק מי "מוכן ומסוגל" להמשיך ולקיים את המשק, אלא גם מי "ראוי" שיעשה כן בנסיבות העניין והם נותנים מקום להפעלת שיקול הדעת השיפוטי גם על יסוד טעמים של תום לב, יושר וצדק.

משכך הפניית התובעים למודל המשפטי של מינוי "בן ממשיך" על ידי שכלול ושדרוג הודעת האב המנוח ואישור האגודה לכדי "טופס הצהרה והתחייבות" בנוסח המקובל אצל הגורמים המיישבים בקשר עם מינוי "בן ממשיך", אינה ממן העניין. בהיעדר אפשרות למנות "בן ממשיך" בחוזה המשבצת הדו-צדדי, היה גם על התובעים לבאר כיצד ההתחייבות הנטענת של ההורים המנוחים למתן מתנה בעתיד אינה נכנסת בגדרו של סעיף 8 (ב) לחוק הירושה המונע התחייבות למתן מתנה לאחר פטירה - ואולם התובעים כלל לא התייחסו להיבט זה. משכך אין בידי לקבל טענת התובעים ויש לבחון את טענות התובעים בראי דיני החוזים הכלליים.

לא ניתן להשתחרר מהרושם שחזרתם של התובעים למשק היתה מגמתית ומכוונת מטרה לסיכול האפשרות שהזכויות במשק יוקנו לנתבע מס' 8.

התנהלות זו נגועה בחוסר תום לב בהתחשב בהתנהלות התובעים כל השנים. בנסיבות אלה אני דוחה טענת התובעים להסתמכותם על מינויים "לבן ממשיך". לתובעים לא היתה ציפייה כנה ואמתית שהמשק יוקנה להם, לאחר עשור בו הם אינם מתגוררים במקום, אינם מעבדים את המשק או כל חלק ממנו.

לאור כל האמור, אני מוצאת לקבוע שבנסיבות העניין הנתבע מס' 8 הוא הבן "המוכן ומסוגל" וגם "הראוי" להמשיך לקיים את המשק וכי הוא זה שזכאי להירשם בספרי הרשות והאגודה כבעל הזכויות במשק, בכפוף לנהליהן והוראות חוזה המשבצת הדו-צדדי, הנתבע מס' 8 הינו גם מי שזכאי לכל התקבולים מהשכרת השטחים החקלאיים של המשק ולכל רווח אשר נבע מאמצעי הייצור הנוספים הקיימים או המשויכים למשק, ככל שהיו כאלה - מאז פטירת האם המנוחה.

התוצאה האופרטיבית הנובעת מהקביעה ולפיה מלוא הזכויות במשק יהיו שייכות לנתבע מס' 8, ובשים לב לכך שדחיתי טענת התובעים לזכות מגורים בלתי הדירה במשק, הינה שהתובעים ידרשו לפנות את המשק, אם כי כפי שאבאר בהמשך, פינויים יהיה כפוף ומותנה בקבלת פיצוי.

הנתבע מס' 8 יפצה את התובע 1 ואת הנתבעים 3,4,5,6,7 בחלקים שווים ביניהם בשיעור של 6/7 מיתרת שוויו של המשק על פי הערכת השמאי, בניכוי שוויה של יחידת הדיור העליונה ויחידת הדיור המשמשת את הנתבע מס' 8 ומשפחתו.

כך קבעה כב' השופטת בעניין חובת הפיצוי; על פי עמדת הפסיקה הדוחה מנגנון הפיצוי הנ"ל, במשק חקלאי אשר הזכויות בו מוסדרת בחוזה משבצת תלת –צדדי כפי זה הנזכר בעניין חיים, ולא נקבע בו "בן ממשיך" - וברי הרשות לא הותירו צוואה, נגיע לתוצאה ולפיה קמה חובת פיצוי מכוח העקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה ואילו באותו במצב כאשר הזכויות במשק מוסדרות בחוזה משבצת דו-צדדי כפי זה שבפני, לא יהיה פיצוי, למרות שלכאורה אין כל אבחנה מהותית רלוונטית בין החוזים בהקשר הפנים משפחתי. תוצאה זו חוטאת ליורשים האחרים ללא כל הצדקה נראית לעין.

גם העובדה שחוזה המשבצת הדו-צדדי אימץ את האפשרות להקנות את זכויות השימוש במשק בדרך של צוואה וביטל את מוסד ה"בן הממשיך", צריכה להוביל לכך שבהיעדר צוואה ובהיעדר מינוי "בן ממשיך" קודם לחתימת החוזה הדו-צדדי, תהא אחידות בין התוצאות המשפטיות של ההסדרים החוזיים של הרשות במישור הפנים משפחתי.

תוצאה זו משתלבת לטעמי עם הרחבת קשת השיקולים שעל בית המשפט לבחון בעת פרשנות צירוף המילים "מסוגל ויכול" לקיים את המשק נוכח המציאות המשתנה בכל הנוגע להפעלת משקים חקלאיים - והיא מאפשרת להגיע לתוצאה צודקת יותר בין היורשים.

תמ"ש 34958-12-13 בבית משפט לעניני משפחה בטבריה, פסק דינה של השופטת ורד ריקנטי-רוסהר,  מיום 24/5/2016;