כמעט ואין מושב (ובמקרים רבים גם מושבניקים) שסוגיית הפקעת הקרקעות אינה נוגעת בו, ולא נאלץ להתמודד עם מצב בו הרשויות מודיעות כי בכוונתן להפקיע את שטחו לטובת סלילת כביש, העברת צינור, רכבת וכיוצ"ב.
אין ספק שהפקעת קרקע על ידי רשות שלטונית גורמת לבעל הקרקע, ממנו נגרע השטח, תחושות קשות. מטבע הדברים מרגיש בעל הקרקע כי על הרשות לשלם פיצויים בגין ההפקעה. כאשר הרשות מסרבת להעניק פיצויים אלו, מצטרפת לפגיעה בגין ההפקעה גם תחושת חוסר צדק משווע אשר לפעמים קשה שבעתיים. כך היה במקרה אשר נדון לאחרונה (1.2.17) הבית במשפט המחוזי מרכז-לוד, במסגרתו נתקפה החלטתו של שר התחבורה שלא להעניק "פיצויי סבל" בגין הפקעת הרבע הראשון במקרקעין המצויים בבעלות התובע.
באותו מקרה נעשו מספר הפקעות בשטח של התובע ואף פוצלה החלקה שברשותו לארבעה חלקים. כלל השטחים שהופקעו הגיע לרבע מן השטח הכולל. התובע ביקש משר התחבורה שיפעיל את סמכותו למתן פיצוי בשל הסבל שנגרם לו כתוצאה מההפקעה, למרות שהשטח שהופקע הגיע רק לרבע מכלל השטח, בגינו לא מגיעים פיצויי הפקעה על פי החוק. השר סירב למתן הפיצויים, ומכאן נולדה התביעה, במסגרתה התבקש בית המשפט לבחון את סבירות החלטתו של השר עת דחה בקשתו של התובע לקבלת פיצויי סבל.
בראשית פסק דינו הדגיש בית המשפט כי הפקעת קרקע מבעליה על ידי רשות שלטונית, הינה מן הפגיעות הקשות ביותר בזכות הקניין. עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עלה מעמדה של זכות הקניין לדרגת זכות חוקתית על-חוקית, ובהתאם לכך התגברה ההגנה הניתנת לקניינו של הפרט בענייני הפקעות.
אל מול זכות הנפקע לקבלת פיצוי בגין ההפקעה ניצב אינטרס הציבור, אשר במסגרתו הפגיעה בקניין הפרט באמצעות הפקעת מקרקעיו מתחייבת לעיתים על מנת לשרת את רווחת הציבור בכללותו. ברם, סמכות זו של נטילה שלטונית מוגבלת, בין היתר, על ידי החובה לשלם לנפקע פיצוי נאות ורך במקרים חריגים המעוגנים בהוראות חוק ספציפיות, תתאפשר הפקעה אף ללא תשלום פיצוי מלא.
בין הוראות חוק אלו, המתירות הפקעה בפיצוי חלקי, ניתן למנות את סעיף 7 לפקודת הדרכים, הקובע:"לא יהא בעל הקרקע זכאי לקבל פיצויים אלא אם כן היה שטח הקרקע שנלקח גדול מרבע השטח הכולל של החלקה שממנה נלקח: בתנאי שאם הוכח כי אם לא ישולמו לו פיצויים יהא נגרם לו סבל, רשאי שר העבודה או שר התחבורה לפי שיקול דעתו ליתן אותו סכום הפיצויים שימצא לנכון מתוך התחשבות בכל מסיבות העניין..."
הנה כי כן, סעיף 7 לפקודת הדרכים קובע כי לא ישולמו לנפקע פיצוי הפקעה בעבור הרבע הראשון של המקרקעין שהופקעו ממנו, כאשר בהמשך מוסיף סעיף 7 כי ככל שיוכח כי העדר פיצוי כאמור יסב סבל (Hardship) לנפקע, רשאי השר להעניק פיצוי בגין סבל זה, אף בעבור הרבע הראשון שהופקע (להלן: "פיצויי סבל").
במסגרת הלכת רוטמן (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 14.5.2012) נקבע בפסיקה שסמכות השר לשלם פיצויי סבל הופכת לחובה במקרים שבהם הופקע חלק מהשטח לשימוש שאינו קהילתי והחלק שלא הופקע לא הושבח. הסיבה לכך היא שמשמעות אי תשלום הפיצויים המלאים במקרה שכזה היא פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין של אותו אדם יחיד. כך גם אירע במקרה שנדון בתביעה זו. בית המשפט קובע כי ההפקעה לא בוצעה בשלמותה ואין מחלוקת כי לאחר ההפקעה נותרה בפני אותו תובע חלקת אדמה. עוד נקבע כי בהתאם להלכת רוטמן, הפקעות המבוצעות לפי פקודת הדרכים (כפי שנעשה בענייננו), אינן יוצרות השבחה וזאת נוכח היותן בגדר הפקעות לשימושים שאינם קהילתיים.
לכן קובע בית המשפט בענייננו כי התנאים המנויים בהלכת רוטמן מתקיימים בנסיבות דנן, שכן לפנינו קרקע אשר הופקעה באופן חלקי מבלי שהחלק הנותר בידי הבעלים הושבח. לאור זאת קובעת הלכת רוטמן, כי סמכות השר להורות על פיצויי סבל בגין הפקעת הרבע הראשון - הינה בגדר חובה.
מכאן המשיך בית המשפט לדון בטענות נוספות שהעלה השר כנגד תשלום הפיצויים אשר לא זה המקום לפרטם. בסופו של דבר, בית המשפט דוחה גם טענות אלו וקובע כי יש לקבל את התביעה ביחס לשאלת פיצויי הסבל ולבטל את החלטת השר.
יובהר כי פסק דין חשוב זה עומד לבחינה נוספת כעת בבית משפט העליון, כך שהמילה האחרונה בעניין זה טרם נאמרה. נמשיך לעקוב.
* ה"פ (מרכז) 39012-11-15 עדי אלמליח נ' שר התחבורה (פורסם בנבו, 1.2.2017)
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך. הכותבת לא ייצגה מי מהצדדים אלא אם נרשם אחרת.
