משה ושרה עלו לישראל בשנות החמישים מעירק, עם הגעתם לארץ הם שוכנו במעברה באזור נתניה. החיים במעברה היום קשים, אך לאחר מספר חודשים הציעו למשה ושרה לעבור להתגורר במושב לקבל נחלה ולעבד את האדמה. משה ושרה גדלו בבגדד ולא הכירו את עבודת האדמה, אך קול פנימי גרם להם להיענות להצעה והם אכן עלו לאוטובוס והגיעו עם המזוודות למושב עובדים באזור רמלה.
לאחר נסיעה של כשעתיים האוטובוס נעצר בפתחו של המושב, הכל היה שומם חולות מסביב וכמה צריפים מטים ליפול. משה ושרה הביטו זה בזו, בפנים הם הרגישו שהם הגיעו למקום שבו הם יקבעו את מרכז חייהם, יקימו את המשפחה ויעבדו את האדמה עליה הם חלמו שנים רבות בעירק.
משה למד במהירות את עבודת האדמה והחל לגדל ירקות. שרה עבדה בטיפול בילדים ובמהלך השנים נולדו להם ארבעה ילדים. משה ושרה הודו על כל מה שהם קיבלו, למרות הקשיים וגם כאשר לא היה מה לאכול, עבודת האדמה בארץ ישראל היתה שורש עמוק שהחזיק אותם שמחים.
בשנות ה 70 משה בנה רפת קטנה רכש כמה פרות והחל להתפתח בענף הפרות לחלב. עם השנים הרפת הלכה וגדלה ומשה הפך לחקלאי מצליח ומוכר בתחום.
הילדים של משה ושרה בגרו, השתחררו מהצבא והלכו ללמוד. כולם רכשו מקצועות חופשיים ולמרות הבקשות של משה שאחד מהם יבוא לעבוד עמו במשק הם מצדם בחרו דרך אחרת ולא הסכימו בשום אופן ללמוד ממשה את רזי המקצוע ולהמשיך את דרכו. בשיחות המשפחתיות הם היו אומרים לו: "אבא, רפתן זה מקצוע ששייך לעבר, אנחנו למדנו ויש לנו אפשרויות רבות להתפתח ואין לנו רצון להשתעבד לרפת כל ימות השנה". בתחילה משה נשבר לגמרי מהתגובות של הילדים. הוא גידל אותם ברפת, הם עזרו לו בחליבה עוד כשהיו ילדים, אבל דבר מזה לא חדר להם ללב ובסוף משה נותר לבדו ברפת.
משה התבגר, הוא הגיע כבר לגיל שבעים ועדיין קם כל בוקר בשעה ארבע לעבודה ברפת. פניו חרושות קמטים והידיים מלאות ביבלות מהקור, אך הפרות הן שהחזיקו אותו ורוממו את רוחו.
הבן הבכור של משה, ירון, התגורר בהרחבה במושב. לירון שלושה ילדים שגדלו על הברכיים של הסבא. יותר מכולם, הילד האמצעי ניר היה קשור לסבא באופן מיוחד. מהרגע הראשון שניר נולד נוצר בין הסבא לבינו קשר שהמשפחה לא הצליחה להבין את פשרו. משה היה כרוך אחרי ניר וברבות השנים ניר החזיר לו אהבה וחיבוק ראויים להערצה. ניר היה חוזר מבית הספר ישירות לסבא, זורק את התיק ולפני האוכל היה נכנס עם הסבא לרפת ומבקש שיתן לו עבודה. משה התרגש מאוד מהקשר עם ניר ועם השנים לימד אותו את רזי המקצוע. ניר התאהב בעבודה ברפת ונראה היה שהוא קיבל את הגנים של הסבא בכל מה שקשור למוסר העבודה במשק.
ניר הלך לצבא והבטיח לסבא משה שהוא ישוב במהרה למשק לאחר שיסיים את החובה שלו למדינה. ניר בחר בשירות צבאי קרבי ומיעט להגיע הביתה. אלו היו שנים קשות מאוד עבור משה שהיה מחובר לניר בנימי נפשו. סבא משה הרגיש בודד ודבר לא עזר לעודד את רוחו. הוא הלך ודעך עם השנים, אך עדיין הקפיד לקום לעבודה ברפת כאשר הוא חי את התקווה שניר ישוב יום אחד לרפת.
משה הגיע לגיל "גבורות" ובאותו זמן ניר השתחרר מהצבא. משה חיכה לרגע הזה בכיליון עיניים. עם השחרור הגיע ניר לסבא משה והסביר לו שהוא רוצה לערוך טיול במזרח הרחוק. הסבא קיבל את הבשורה כמו חץ ללב וזו היתה הפעם הראשונה שניר ראה בעיניו של הסבא דמעות שזולגות ללא הפסקה. הרגע הזה היה רגע המפנה בחייו של ניר, הסבא אהוב ליבו בוכה והוא נקרע בין הרצון לנסוע לטיול הגדול אחרי הצבא לבין הקשר העמוק שיש לו לסבא משה - מה הוא יעשה?
ניר לקח זמן למחשבה, הוא הבין שהסבא מבוגר ואם הוא יעזוב עכשיו, זו יכולה להיות מכת המוות לסבא והוא לא היה מוכן בשום אופן לגרום לכך. ניר החליט לוותר על חלום חייו והתגייס כל כולו לעבודה ברפת ביחד עם הסבא. הרגע שבו ניר בישר לסבא משה שהוא לא נוסע לחו"ל היה רגע דרמטי ומגרש - כולם בכו, ניר, סבתא שרה, ההורים של ניר - בכי של שמחה, שום דבר לא היה מובן מאליו בהחלטה של ניר, זו היתה החלטה שהגיעה ממקום שורשי עמוק, מחיבור שאין לו הסבר, למעט התובנה שמדובר בנשמות שהתחברו ומעבר לכך אין הסבר הגיוני הכל היה מעל הדעת.
ניר החליט ללכת ללמוד את התחום וקיבל תואר. הוא עבד במקביל עם הסבא, שחווה את הימים המאושרים בחייו. החיוך לא ירד מפניו של הסבא ימים ארוכים והמשפחה שמחה מאוד על כך שניר בחר לעבוד עם הסבא ויותר מכך על הסבא שהיה מאושר ושמח בנכד שנמצא לידו וממשיך את דרכו.
הסבא התבגר והפסיק לעבוד ברפת. הוא היה יושב במרפסת ורואה את ניר מגיע בבוקר לחליבה. משה חייך, רק הוא ידע את התכנית - ניר יקבל את הנחלה ואף אחד לא יוכל לשכנע אותו אחרת!
בגיל 85 החלו להגיע לסבא משה הילדים בכדי לדבר אתו על הנחלה. הוריו של ניר לא היו שותפים לשיחות אך שלושת האחים הגיעו כל אחד בתורו בכדי לבדוק, מה מתכוון סבא משה לעשות עם הנחלה אחרי שילך לבית עולמו? השיחות היו קשות אך לא סוערות. משה הסתיר את השיחות מניר ומאביו ירון, כי הוא ידע שאם הדבר ייוודע להם המשפחה תתפרק בעודו בחיים וזה היה הדבר האחרון שהוא רצה שיקרה.
משה היה מאוד רגיש אך קשוח. הוא הבין את הילדים, שכמובן היו אהבת חייו, אבל בפנים היה לו ברור שניר הוא זה שצריך לרשת את הנחלה. הילדים כיבדו מאוד את סבא משה ולא העזו לתקוף אותו או לדרוש ממנו חלקים מהנחלה. הילדים רק ביקשו לברר מה הוא מתכוון לעשות? הסבא הסביר להם שהוא יעשה מה שנכון בכדי להמשיך את הנחלה שהיתה מפעל חייו. התשובות של משה גרמו לילדים להבין שהם כנראה יפסידו את הנחלה לטובת ניר הנכד ולמרות הקשר הנפלא שהיה בין בני המשפחה במהלך השנים והפרגון של הדודים לניר על כך שהוא בחר לעבוד עם הסבא והאושר שנגרם לו מכך, החלה להתפתח איבה בין הדודים לבין ניר. בתחילה היא היתה מתחת לפני השטח, הילדים לא רצו שהסבא יבחין בנעשה, אבל מהר מאוד הדברים התפרצו, עד שיום אחד במפגש אקראי שהיה בבית של הסבא בו נכחו ניר ושני דודים הטיח אחד מהם בניר, שהכל היה מהלך מתוכנן לרשת את הנחלה ולנשל את הדודים. באותו רגע שבו נאמרו הדברים כולם הפנו את מבטם אל הסבא, זו הפעם הראשונה שהסבא היה עד לתוקפנות של הדודים כלפי ניר - פניו של סבא משה החליפו צבעים הוא נפל על הרצפה קיבל מכה בראשו והובהל לבית החולים.
אפשר למתוח קו על הרגע שבו נערך המפגש בבית של הסבא בן ה - 87 ולחלק את חייו עד לאותו רגע והחל מאותו רגע - זו כבר לא היתה אותה משפחה הכל התפרק!
הסבא אושפז חודש ימים בבית חולים. הוא התנדנד בין חיים למוות, היה נראה שהוא רוצה לסיים את חייו, הרופאים אמרו שהוא חלש ונראה שזה הסוף. בתחילה הסבא היה מורדם ומונשם אך לאחר שבועיים הוא התאושש והחל לדבר. הוא ביקש מהרופאים לא להכניס אליו בני משפחה. הוא ביקש שניר יגיע אליו לביקור. הפעם הראשונה שסבא משה התעורר וניר הגיע לביקור היתה מרגשת מאוד, דמעות של עצבות זלגו על פניו חרושות הקמטים של הסבא - הוא לא יכול לסיים את חייו כעת, יש לו משימה אחרונה. הסבא ידע שאם הוא ילך לעולמו, ניר יידרש להילחם על חייו עם הדודים והוא עשוי להיוותר ללא נחלה וללא כסף לאחר מאבק משפטי ארוך שנים - משימתו האחרונה של הסבא היתה לערוך צוואה!
סבא משה חיבק את ניר הוא הבטיח לו שהוא ידאג לו. ניר ביקש מהסבא לוותר, הוא הסכים לחלק את הנחלה עם הדודים ולהמשיך את חייו במקום אחר, אך הסבא לא ויתר, הוא הביט לניר בעיניים ואמר לו - ניר, אתה הנצר האחרון של המשפחה שימשיך את מה שאני בניתי במשך עשרות שנים, נחלה היא לא עסק, נחלה היא נשמה שלא תימכר לעולם ואתה תהיה זה שישמור עליה ויעביר אותה דור אחרי דור ואני אדאג לכך.
הסבא נפרד מניר והחליט שהוא יעשה הכל בכדי להתאושש ועל מנת שהוא יהא כשיר לחתום על צוואה. חלפו עוד מספר שבועות והסבא התאושש באופן מפתיע ובניגוד למה שהרופאים נביאו לו. הוא עבר לדיור מוגן וניתק כל קשר על הילדים. ניר המשיך לעבוד ברפת ועדכן את הסבא בכל יום, בוקר וערב על הנעשה ברפת. במפגשים הסבא היה מחייך ולא יותר מכך, די לו בקרבה של ניר ובחיבוק החם זה מה שנתן לו את הכוחות האחרונים לחיות. היה לו קשה בלי הילדים אבל הוא לא היה מסוגל לראות אותם. שרה כבר היתה לא כשירה והיא נפטרה לאחר מספר חודשים מהרגע שסבא משה אושפז בבית החולים.
סבא משה ביקש שיביאו עו"ד לחדרו. הוא קיבל אישור מרופא פסיכוגריאטרי על כך שהוא כשיר לערוך צוואה, וחתם על הצוואה בה נקבע שניר מקבל את מלוא הזכויות בנחלה, ברפת, במכסת החלב, ובכל הזכויות באגודה מכל מין וסוג. סבא משה ביקש לכתוב כי כל אחד מהילדים יקבל 1 ₪ ובמכתב שהוא צירף לצוואה הוא גולל את סיפור חייו ואת הקשר שהיה לו עם ניר ואת האכזבה הגדולה שלו מהילדים על כך שהם ראו בנחלה מקור לכסף ולא מפעל חיים שהוא הקים בארץ ישראל.
סבא משה כתב: "כשבאנו למושב לא היה כלום, לא נחלה, לא פרות, לא בתים ולא רחובות, הכל עשינו בשתי ידיים שהיו שמאליות לאחר שבאנו מבגדד, אבל עם השנים קיבלנו כוחות ומזל שנזל משמיים שהביא לכך שהצלחנו והקמנו משק לתפארת. המשק שהקמנו הוא רק זרע אחד מיני רבים שנזרעו כאשר הוקמה המדינה, אם נהפוך את הנחלה "לעגל הזהב" ניקח ממנה את הנשמה ובכך נביא בעצמנו את הסוף על עמנו, על ארצנו, על המושב ועל משפחתנו. אני בחרתי בניר שיקבל את הנחלה בכדי שהנשמה תמשיך לחיות, שהלב ימשיך לפעום ובכדי שנראה עתיד לילדנו. אם תריבו על כסף סופכם שתישארו בלי פרוטה ואני מבקש מכם לכבד את החלטתי ואת צוואתי האחרונה"
סבא משה נפטר לאחר שחתם כדין על הצוואה אליה צורף המכתב שנפתח במשרדו של עוה"ד במעמד כל הילדים. המעמד היה מאוד מרגש. הילדים עשו חשבון נפש אחרי המקרה שהתרחש בבית של אבא משה ושינה את כל המשפחה. היה להם מאוד קשה להתמודד עם הדברים שנכתבו. האבא הדיר אותם מחייו לאחר המקרה, הוא לא הסכים לראות אותם עד יומו האחרון והם הכו על חטא.
המכתב שהוקרא להם על ידי עוה"ד, נכנס עמוק לתוך ליבם, הם הבינו שהסגידה ל"עגל הזהב" העבירה אותם על דעתם. שיקול הדעת שלהם נפגע והם קיבלו החלטות שגויות שגרמו לכך שאבא שלהם הלך לעולמו מבלי שהחליף איתם מילה אחת, מבט או לחיצת יד חמה. אבא שגידל אותם על ברכיו, דאג להם, אהב אותם בכל נפשו, עבד עשרים שעות ביממה כל ימות השנה בכדי להביא פרנסה הביתה, אבא לוחם ללא חת, קשוח, אוהב אדם ואדמה, איש בעל לב חם עם נתינה אינסופית, סיים את חייו מבלי שהילדים שלו היו ליד המיטה.
הילדים הרגישו את הכאב החד שפילח את החזה אבל את הנעשה אין להשיב. אבא כבר לא בחיים והפצע לא יגליד לעולם. החלטה אחת גמלה בליבם פה אחד - ניר יקבל את הנחלה באהבה ואנחנו נעשה הכל בכדי לשמר את הזיכרון של אבא לדורי דורות.
הפגישה הבאה היתה בבית של ההורים של ניר. כאשר האחים ביקשו את הפגישה ירון ואשתו וניר ובת זוגתו ציפו לגרוע מכל. הם חשבו שהדודים הגיעו בכדי להודיע להם על פתיחה של מלחמת עולם אם הנחלה לא תחולק באופן שווה והם התכוננו נפשית למעמד הפגישה.
הגיע יום הפגישה, הדודים נכנסו הביתה והמבטים היו מושפלים לרצפה לא ניתן היה לצפות מה יהיה והלב דפק בחוזקה. הם התיישבו ליד השולחן, שקט שרר מסביב, האווירה היתה קשה ומתוחה. והאחות מירה פתחה ואמרה: "ירון אחינו היקר וניר אחיין אהוב, עשינו חשבון נפש ואנחנו מבקשים שתסלחו לנו, טעינו טעות מרה וקשה שתלווה אותנו כל החיים, אנא תסלחו לנו על ההתנהגות שלנו, על כך שלא ראינו דבר חוץ מכסף, שכחנו הכל ברגע אחד, אבל גם ברגע אחד הכל חזר אלינו. אולי זה נראה מאוחר מידי, אבל אבא ציווה, שנשמור על המשפחה והנחלה לדורות וכך אנו מתכוונים לעשות. ניר אתה היית שם כל השנים, אתה זכאי לנחלה היא שלך, קיבלת אותה מסבא שלך שאהב אותך אהבת נפש ואנחנו נותנים לך היום את ברכתנו ופותחים לך את הלב והזרועות ומבקשים שתקבל את סליחתנו תמחל לנו ותאפשר לנו להישאר משפחה מאוחדת לזכרו של אבא, סבא משה.
איזו שמחה היתה שם בבית, הסוף לא היה צפוי, אבל כנראה שהכל צפוי והרשות נתונה, ואם שומרים על אמונה שבסוף הכל קורה לטובה הדברים מסתדרים. כך נגמר הסיפור על סבא משה, על אהבה ללא גבול לנכד ניר ועל אהבה לאדמה ולארץ ישראל.