במקום בו חלו יחסי עובד-מעסיק ושולמו זכויות ביתר האם יושבו תשלומי היתר למעסיק?
מידי פעם נזקק בית הדין לעבודה לשאלה האם קשר בין מבצע עבודה למזמינהּ נופל בגדר יחסי עובד-מעסיק. כידוע לקביעה כי מבצע עבודה הינו "עובד" משמעויות רבות משקל בהקשר לזכויות שונות מכֺח דיני העבודה. מקרה שכזה נקרה לבית הדין האזורי לעבודה באילת (באר שבע)(1).
מעשה שהיה כך היה:
יורשיה של מי שעבדה (התובעים) במכללה של רשת עמל באילת (הנתבעת) עתרו לבית הדין לעבודה להכרה במורישה המנוחה כעובדת שכירה ולקיומם של יחסי עובד-מעסיק ומכוח זאת תבעו סך של 622,189 ₪.
המנוחה הועסקה בנתבעת כ- 15 שנה, עד פטירתה, ושימשה כמנהלת המכללה וכמרצה. במהלך השנים נחתמו בין הצדדים מספר הסכמים בהם צויין במפורש כי לא מתקיימים בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. למעט בתקופה קצרה בת כחצי שנה בה הופקו למנוחה תלושי שכר קיבלה המנוחה את שכרה כנגד חשבונית אותה הגישה חברה בבעלות בעלה של המנוחה (החברה).
בהסכמים בין הצדדים צויין כי אם יקבע ע"י ערכאה שיפוטית כי קיימים יחסי עובד-מעביד כי אז יש לראות את התמורה המוסכמת כשכר בסיס נמוך יותר מהתשלום בפועל וממנו יגזרו הסכומים המגיעים כזכויות סוציאליות כגון, הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, נסיעות, חופש וכד'. כך גם הוסכם כי במקרה כאמור בו יקבע כי חלו יחסי עובד מעביד בין הצדדים למרות שהמנוחה הוגדרה בהסכמים כקבלן, תשיב המנוחה לרשת עמל כל סכום שיקבע כי היא חבה לנתבעת עקב הקביעה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ושאותו קיבלה ביתר - מעבר לסכום שנקבע כמגיע ל"עובדת" ולא כקבלן.
טענות הצדדים:
התובעים טענו כי התשלום כנגד חשבונית נעשה בשל דרישת הנתבעת. כמו כן טענו כי הסכום ששולם שיקף שכר בסיסי ברוטו שלא כלל את שאמור היה להשתלם כתשלומים ע"ח הזכויות הסוציאליות השונות.
הנתבעת לעומת זאת טענה כי ההתקשרות עם המנוחה נעשתה באמצעות חברה שהיתה בבעלות בעלה ועל פי בקשתה, וזאת משיקולים כלכליים שלה. הנתבעת טענה כי המנוחה הבינה את משמעות אופן ההתקשרות בין הצדדים ודחתה פעם אחר פעם את הצעת הנתבעת להיות אצלה עובדת ולקבל תמורת עבודתה בתלוש שכר. הנתבעת טענה כי המנוחה שהיתה אישה דומיננטית ודעתנית ידעה היטב כי התמורה ששולמה לחברה גבוהה בשיעור ניכר ממשכורת של עובד שכיר באותו מעמד.
דיון:
בית הדין פירט את השיקולים אותם שוקל הוא עת בא הוא לקבוע האם היו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים. הלכה היא כי הגורם הדומיננטי הוא "מבחן ההשתלבות" כלומר, האם הפעולה שהתבצעה הינה בליבת עיסוקו של המעסיק? האם מבצע הפעולה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של מקום העבודה? מבחנים נוספים הם האם מבצע הפעולה השקיע ב"מפעל"? הסתכן? נהנה מרווחים? וכד'? האם הפעולה הינה פעולה אישית? האם מבצע הפעולה השתמש בציוד שלו או של "המפעל"? נבחנת גם שאלת הכפיפות, ופרמטרים נוספים.
הכרעה:
בית הדין קבע כי המנוחה היא זו שדרשה שהתשלום בעד עבודתה ייעשה כנגד חשבונית וככל שלא דווחה כשכירה של החברה ולא הופרש בגין כך לביטוח לאומי ולפנסיה, היה זה אחריותה של החברה ואין לחייב בשל כך את הנתבעת. בית הדין קבע, אומנם המנוחה לא נדרשה למלא דוח נוכחות ואולם אין זה מוכיח כי לא נעשה פיקוח על עבודתה ושעות עבודתה, ומ"מ המנוחה נדרשה לדווח על שעות העבודה שביצעה לצורך התשלום אותו קיבלה. בית הדין קבע שעבודת המנוחה השתלבה בליבת עיסוקה של הנתבעת, ביצעה את עבודתה באופן אישי, לא עבדה במקום אחר, בית הדין התחשב בקשר ארוך השנים בין הצדדים ועל כן, למרות המוסכם ע"פ הסכמי ההתקשרות בין הצדדים, קבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק. יחד עם זאת מצא בית הדין כי התמורה ששולמה למנוחה בכל תקופת הקשר כיסתה את מלוא זכויות המנוחה ומעבר לכך, לוּ היו הצדדים מסכימים ביניהם שמעמדה יהא כשל עובדת ולא קבלן.
לשאלה אם חלה חובת השבה לתשלומים "העודפים" אותם קיבלה המנוחה כנגד חשבונית לעומת אלו שהיתה מקבלת אילו שולם לה שכרה ע"פ תלוש משכורת, קבע בית הדין כי אין לחייב את התובעים להשיב לנתבעת את סכומי היתר אותם קיבלה המנוחה מידי חודש במהלך השנים. בית הדין נסמך על קביעה קודמת בעניין דומה של בית הדין הארצי(2) משם ציטט: "לעולם לא יוכל מעסיק בתביעת השבה לקבל תשלום מהעובד של סכום כלשהוא ממלוא התמורה ששילם לו...".
הנה כי כן:– יחסי עובד-מעסיק: כן.
זכויות סוציאליות – שולמו במסגרת הסכמה שהתמורה בעד העבודה תשולם בחשבונית.
תשלומי יתר ששולמו ע"י המעסיקה לא יושבו לה.
(1) פסיה ארוך ז"ל ע"י יורשיה נ' רשת עמל בע"מ ניתן ב-8.6.17.
(2) ע"ע (ארצי) 3575-10-11 ענת עמיר נ' חברת החדשות הארצית בע"מ.
